<h1>המאורות — פסחים</h1>
<h2>דף ב:</h2>
[פסחים ו' ע"א] בהמת ארנונא פטורה מן הבכורה, ואע"ג דמצי מסלק ליה בזוזי. פירש רש"י משום דכתיב כל בכור בישראל, אבל לא באחרים. עיסת ארנונא חייבת בחלה, ואע"ג דלא מצי מסלק לה בזוזי, מאי טעמא, בהמה אית לה קלא דלגוי היא, עיסה לית לה קלא. ובהשלמה כתוב דמסתברא בהמת ארנונא חייבת בבכורה היכא דמצי מסלק ליה. וכן כתוב בספר הישר [סימן רנ"ג]. המוצא חמץ ביום טוב כופה עליו את הכלי. דין זה ביארנו בחבור הדרשות.
<h2>דף כה:</h2>
[פסחים י' ע"א] על בדק ולא אשכח, היינו דאסקינן התם כל דבר שבחזקת טומאה אין אומרין לעולם הוא בטומאתו עד שתודע לך הטומאה, אלא בודקין עד שמגיע לסלע או לבתולה. והילכך הכא אפילו בטול אינו צריך. על בדק ואשכח, היינו הא דתנן שדה שאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא, נמצא בה קבר אין אומרים הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, אלא תבדק כל השדה כולה. והכא בדיקה דרבנן לא צריך, אבל בטול צריך. ואע"ג דאמרינן תינוק נכנס וככר בפיו אין צריך בדיקה, אלמא אמרינן הוא הככר שהכניס הוא הככר שאכל, ולא אמרינן דילמא אחרינא הוא. שאני התם שהפירורין מוכיחין כן, מפני שדרכו של תינוק לפרר. כך תירץ בהשלמה. ונראה לי דדוקא קאמר אין צריך בדיקה, אבל בטול צריך. והכי נמי אמרינן לקמן הניח עשר ומצא תשע דאע"פ שמצא העשירי צריך בטול או אפילו בדיקה. וצריך עיון מה שכתוב בהשלמה בזה.
<h2>דף כז.</h2>
והיכא דגלגל עיסה מערב יום טוב, ושכח ולא הפריש חלתה, דקיימא לן בפרק קמא דיום טוב [ביצה ט' ע"א] דאין מפריש ממנה ביום טוב, אוכל והולך מן הלחם ביום טוב ומצניע ממנו ככר אחד שיפריש ממנו אחר היום טוב. דקיימא לן חלת חוצה לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש. ואע"פ שאין בו שיעור חלה, כיון דבא משיעור עיסת חיוב, ומפריש בברכה. מוקצה דרבנן הוא, פירוש איסור מוקצה. ואע"ג דכתיב והכינו את אשר יביאו, לא מוכחינן מיניה איסור מוקצה מן התורה, השלמה.
הבודק צריך שיברך על ביעור חמץ. ומיבעי ליה לברוכי ברישא והדר בדיק, דקיימא לן כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן חוץ מטבילת גר בלבד, משום דאכתי גברא לא חזי, דתניא טבל ועלה, בעלייתו אומר בא"י אמ"ה א"ק במצותיו וצונו על הטבילה. אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דקיימא לן [בכורות כ"ז ע"א] נדה קוצה לה חלה ומיחייבא לברוכי להפריש חלה. כתוב בהשלמה, הבודק מאי מברך, על ביעור. ולבער נמי להבא משמע ואם בירך לבער יצא. וכן נמי מברך על המילה, ואבי הבן מברך למול דלא סגיא דלאו איהו מהיל. וכן מברך על השחיטה. אבל פסח וקדשים דלא סגיא דלאו איהו שחיט, מברך לשחוט. שמעינן מהא שכל מצוה שהבעלים יכולין לעשותה, מוטל עליהם לעשותה ולברך עליה. ובפרק ערבי פסחים [קכ"א ע"א] תנן בירך ברכת הפסח לא פטר את של זבח ושל זבח לא פטר את הפסח. ואמרינן בגמרא מאי טעמא דאין זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה. אבל אם היתה זריקה בכלל שפיכה ברכה אחת מהן פוטרת של חברתה. ושמעינן מהא שאם יש לו שני בנים למול, ברכה אחת מהן פוטרת האחר, ובלבד שלא יפסיק. ובלולב מברך על, כדאמרינן נטלו לצאת בו אומר על נטילת לולב, דשאני התם דבעידנא דאגבהיה נפק ביה. ואפילו הכי כעובר לעשייתה הוא כיון שעדיין יש לו לנענע שהוא שירי מצוה. וכי תימא אמאי לא מברך קודם הגבהה, אורחא דמילתא קמ"ל שאין מברך על המצוה עד שיטלנה בידו. ושמעינן מהא שלאחר שהגביהו מברך עליו ואין צריך לו לברך קודם שהגביהו. וכן ראוי לעשות. כתב הרי"ף דהא דטבילה מפרשי לה רבנן בטבילת גר בלבד, אבל שאר חייבי טבילות מברכין ואחר כך טובלין, דהא קיימא לן נדה קוצה לה חלה ומחייבא לברוכי להפריש חלה. ולא היה צריך לכל זה, שמפורש הוא בפרק מי שמתו [ברכות כ"ב ע"א] שכל הטמאין חוץ מבעל קרי מותרין בדברי תורה ותפלה. והאי דלא אוקמה הרב בטבילת בעל קרי, משום דסבירא ליה לרב ז"ל כשם שמותר בעל קרי בדברי תורה כך מותר בברכות ואף אם יהיה אסור בתפלה, כמו שכתב הרב ז"ל בפרק מי שמתו משמיה דרבינו האיי גאון. ורבינו אפרים ז"ל כתב דוקא לדברי תורה, אבל לתפלה וברכות אסור. עיקר הדבר כי הרי"ף לא איירי אלא במי שחייב טבילה בזמן הזה, כגון נדה, אבל בעל קרי אינו צריך טבילה בזמן הזה אפילו לתפלה, דברחיצת תשעת קבין סגי, וברחיצת תשעת קבין אינו צריך ברכה. עד כאן מלשונו. ואע"פ שכך הוא דעת הרי"ף כתב הר"ם בספר אהבה [פ"ד מהלכ' תפילה ה"ה] דאפילו תשעת [קבין] לא צריך. וכן כתוב בהשלמה בפרק מי שמתו שבעל קרי אינו צריך לא טבילה ולא נתינת תשעת קבין. וכן [כתבנו] בהלכות יום הכפורים. וכן נהגו עכשיו.
[פסחים מ"ו ע"א] כיצד מפרישין חלה בטומאה ביום טוב, לא תקרא לה שם עד שתאפה. אף הרודה ונותן בסל הסל מצרפן לחלה. ואפילו כעכין שאינן נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. פירוש בערוך [ערך כעך] כעכין גלוסקאות גדולות. ומבעיא בגמרא [מ"ח ע"ב] טבלא שאין לה לבזבז מהו, אויר כלי בעינן והא איכא, או דילמא תוך כלי בעינן והא ליכא. ולא איפשיט. ומיהו הני מילי בארץ ישראל, דחלה דאורייתא היא, וכיון שנטמאה לא חזיא לאכילה לא לגדול ולא לקטן. ולפי שאסור לאפות ביום טוב דבר שאינו אוכל נפש, וגם אסור לשרוף קדשים ביום טוב, לפיכך הוצרך לומר לא תקרא לה שם עד שתאפה, דכיון דלא קרא עליה שם חלה עדיין לא נתקדשה וכל ריפתא וריפתא דאפיה חזיא לאכילה, ובתר דאפיה כולהו מפרש חדא מינייהו וקריא לה שם חלה, ומשתריין אחריני כולהו ומתסרה לה ההיא חלתא בלחודה, ומצנע לה עד מוצאי יום טוב ושריף לה. אבל חלת חוצה לארץ, דמדרבנן היא, לא צריכה ולא מידי, אלא קורא לה שם ואפיה לה לכתחלה, משום דחזיא לכהן קטן. דאמרינן בבכורות בפרק עד כמה ישראל חייבין ליטפל בבכור [כ"ז ע"א], אין חלת חוצה לארץ אסורה אלא למי שטומאה יוצאה עליו מגופו, באיש עד שיראה קרי, ובאשה עד שתהיה נדה. ואי ליכא כהן קטן עבדינן הכי, לא תקרא לה שם עד שתאפה, ולמוצאי יום טוב שרפינן לה. כתוב בהשלמה גרסינן בפרק שני של מסכת חלה [פ"ב מ"ג], מי שאינו יכול לעשות עיסתו בטהרה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. פירוש יעשנה קבין, כדי שלא תתחייב בחלה. רבי עקיבא אומר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, שכשם שהוא קורא לטהורה כך הוא קורא לטמאה, לזו קורא חלה לשם ולזו קורא חלה לשם, אבל קבין אין בהם חלק לשם. למדנו ממשנה זו שאם נטמאת קודם גלגולה יעשנה קבין ואל יעשנה בטומאה. ומסתברא דאפילו לרבי עקיבא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, הני מילי בחול, אבל ביום טוב דפסח ודאי מוטב שיעשנה קבין ואפי להו והדר מצרפן בסל. הילכך האידנא בחוצה לארץ נטמאת קודם גלגולה היא, ויעשנה קבין ולא יקרא לה שם עד שתאפה ותתנם בסל והסל מצרפן לחלה. וכן ראוי לעשות. עד כאן. וקשיא לי לפי סברתו, אם כן כל ימות השנה נמי צריכין אנו לעשות כל עיסותינו קבין כדי שלא יתחייבו בחלה לפי המשנה הזאת שהביא רבינו, כדי שלא תתחייב העיסה בחלה, ואנו לא כך נהגנו, ואף הרב רבינו עצמו לא היה נוהג כך. ועוד לפי דעת המשנה אין לו לצרפן בכלי אחר אפייתן כדי שלא יתחייבו בחלה. סוף (כי) [דברים], לא נתבררו לי דבריו אלו. ולענין הלכה למעשה נראה שיש לנו לעשות כמנהגנו, שהחיוב אינו אלא מדרבנן, ויכולין אנו לעשות עיסות גדולות. וצריך להפריש חלת האור ולשורפה או ליתנה לכהן קטן, כמו שכתבנו למעלה. ואפשר שהמנהג כרבי עקיבא דאמר יעשנה בטומאה ואל יעשנה קבין, כדאיתא לעיל. ביום טוב מפריש חלת האור ומניחה עד הערב ושריף לה. וביום טוב של פסח לא תקרא לה שם עד שתאפה, כמו שכתבנו לעיל.
ומה שכתב הרב אלפסי, דאי ליכא כהן קטן לא תקרא לה שם עד שתאפה, הוא הדין דהוה מצי למימר שיטבול לקריו. וכן כתב ה"ר משה [בכורים פ"ה הי"א], שחלת האור טבול יום אוכלה ואינו צריך הערב השמש בחלת חוצה לארץ כתרומה דאורייתא. והכי משמע בפרק בתרא. אי נמי אפשר לומר שדעת הרב שחלת חוצה לארץ אסורה משום חשש זיבה, וצריך שבעה נקיים. והיינו דתנן התם [חלה פ"ד מ"ח] אסורה לזבין ולזבות. וזהו הנכון. ומסתיעא האי סברא מהא דאמרינן [חגיגה כ"ג ע"א] צנורא דעם הארץ מטמאה משום חשש זיבה. אלא דאיכא לאקשויי מההיא דגרסינן בפרק שני דמסכת נדה [י"ג ע"ב], שוטה מטבילין אותו ומאכילין אותו תרומה לערב, ואי חיישינן לזיבה הא בעיא נקיים. ויש לומר דמשום תקנת שוטה אקילו ביה שלא לחוש לזיבה כדי שיאכל בתרומה. ואני תמה, חלת חוצה לארץ אמאי אינו מבטלה ברוב, דהא אמרינן במסכת בכורות [כ"ז ע"א], רבה מבטלה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ע"כ השלמה. ואפשר לומר דכיון דחלת האור אין לה שיעור ובכל שהו סגי, לא נהגו לבטולה, וטפי עדיף שישרפוה, דאיכא היכירא למצוה. ובספר התרומה [ריש הלכ' חלה] כתב בשם גאון, דדוקא כהן הוא דמבטל לה ברוב כדי שיאכלנה בימי טומאתו. אבל לעולם אין זר אוכלה ואפילו על ידי תערובת.
